מתוך "קול הדממה" - אג'הן אָמַארוֹ

"ישנם מספר נושאים מאוד מוכרים לאנשים המתרגלים מדיטציה בודהיסטית: "מודעות קשובה לנשימה", בה ממקדים את תשומת הלב על קצב הנשימה; "מדיטציה בהליכה"' שסובבת סביב תחושת הצעדים בזמן שאתם הולכים הלוך ושוב לאורך שביל; חזרה פנימית על מנטרה, כגון "בודהו" - כל אלו נועדו לעזור לכם לבסס את תשומת הלב שלכם בהווה ברגע זה ממש, במציאות זו. יחד עם אותן שיטות מאוד מוכרות ישנן הרבה אחרות שיכולות לשרת מטרה דומה. אחת מהן ידועה בשם "הקשבה פנימית" או "מדיטציה על הצליל הפנימי", או "נאדה-יוגה" בסנסקריט. כל המונחים הללו מתייחסים למה שנקרא "קול הדממה". "נאדה" היא המילה בסנסקריט שפירושה "צליל" ובאופן מקרי גם המילה בספרדית שמשמעה "כלום" - צירוף מקרים מעניין ומשמעותי. ~ צליל ה"נאדה" הוא צליל צלצול פנימי בעל תדר גבוה [כמו טינטון]. כאשר אתם מפנים את תשומת הלב שלכם לעבר השמיעה, אם תקשיבו בזהירות לצלילים מסביבכם, תשמעו אולי צליל גבוה ומתמשך, כמו רעש לבן, חסר התחלה, חסר סוף - מבעבע שם ברקע. ראו אם ביכולתכם להבחין בצליל זה ולהביא את תשומת הלב אליו. ברגע הזה, אין צורך לשער אודותיו או לתהות מה הוא עלול להיות, רק הפנו את תשומת הלב אליו. ראו אם אתם יכולים לזהות את הוויברציה הפנימית הזו. במידה ואתם מסוגלים לשמוע את אותו צליל פנימי, תוכלו להשתמש בפעולה הפשוטה הזו של ההקשבה בתור צורה נוספת של תרגול מדיטטיבי. הצליל הפנימי יכול להיות אובייקט מודעות, בדומה לנשימה. פשוט הביאו את תשומת הלב שלכם לצליל ואפשרו לו למלא את כל ספירת המודעות שלכם. ~ אם נתמקד בצליל הפנימי למשך פרק זמן מספיק על מנת להביא איכות של יציבות ואיתנות, בה התודעה נחה בקלות בהווה, אנחנו יכולים לאפשר לצליל להיות ברקע. בצורה זו הוא הופך להיות כמו מסך שעליו מוקרנים כל הצלילים, התחושות הגופניות, מצבי הרוח והרעיונות - כמו מסך שעליו מוקרן הסרט של דפוסי החוויה שלנו. ומשום שהצליל מאוד פשוט ואחיד, זהו מסך מאוד טוב. הוא לא מפריע או מבלבל אותנו עם שאר האובייקטים שעולים, ועדיין הוא נוכח בצורה ניכרת. ממש כמו מסך קולנוע שניתן להבחין בו בעת ההקרנה. הוא מזכיר לנו, "זהו רק סרט. זוהי רק הקרנה. זוהי לא המציאות". ~ ככל שנפתח את ההקשבה הפנימית הזו כהיבט של המדיטציה הרשמית שלנו, אנו נתחיל לשים לב כיצד הקשבה לאובייקט חושי יכולה לעזור לנו להאזין באופן אובייקטיבי למחשבות, ולמצבי הרוח שלנו.. ~ במובנים רבים אין לפטפוט הבלתי פוסק של התודעה החושבת שלנו יותר משמעות מאשר הזמזום המבריק של צליל ה"נאדה". אלו הן רק וויברציות של התודעה-החושבת אשר נראות כדפוסים/תבניות-קונספטואליות, הכל פשוט זרם ארוך, מתמשך וממלמל של וויברציות. אם כך - אנחנו יכולים ללמוד להאזין לחשיבה שלנו כשם שנקשיב לזרם מים, מזרקה גועשת או מקהלה של שירת להקת ציפורים, עם אותו סוג של חופש ממעורבות או הזדהות. זה רק פלג המים הממלמל של התודעה, זה הכל. לא עניין גדול - לא משהו שצריך להתרגש ממנו, לא משהו שצריך להיות מוטרד בגללו. ~ כמובן, קל יותר להגיד זאת מאשר לעשות כן, משום שאנו נוטים להיות מוקסמים עם הסיפורים שלנו, במיוחד אלו שבהם אנו מככבים עם כל הטוב שעשינו, הרע שעשינו, מה אנחנו רוצים לעשות, מה אנחנו מקווים לעשות, מה אנחנו מפחדים שיקרה לנו, מה אחרים חושבים עלינו, וכו'. ~ הדפוסים האהובים הללו הם כולם ביטויים של אלמנט ה"אני", ההרגל שבו אנחנו חושבים במונחים של "אני" ו"שלי". בקאנון הפאלי, "אהמקארה" (ahamkāra) - או "עשיית האני", ו"מאמאמקארה" (mamamkāra) - "עשיית השלי", הם שני מאפיינים עיקריים של תפישת-העצמי. אם בסיפור מופיע "אני", אז באופן טבעי הוא הופך להיות יותר מעניין ומושך מאשר כל סיפור מרוחק אחר. זה לגמרי טבעי והרגל של רבים מאיתנו. ~ בהתאם, חלק ניכר מפיתוח ויפאסנה, או מדיטציית תובנה, הוא אודות הלמידה לזהות את הרגלי "עשיית האני" ו"עשיית השלי" בתוך המחשבות שאנו חווים. תובנה אמיתית היא לא להרשות לקונספטים אלו לסחוף את התודעה הרחק, אלא לראות את הריקות שלהם, את השקיפות שלהם ולשחרר אותם." ממליץ לקרוא את כל הטקסט באנגלית למי שיכול: https://www.amaravati.org/dhamma-books/inner-listening/