חיבור וניכור - אג׳הן וִירַאדְהַאמוֹ

חיבור בשם ״פני הפליאה״ שכתב חבר גרם לי להרהר בפליאה וחשיבותה בחיים. נזכרתי ביום בו הלכתי קרוב לבית אמי באוטאווה (Ottawa) ולפתע ראיתי תריסר יונים יושבות על קו טלפון בין שני עמודים. השמיים באותו יום היו מאוד צלולים, בהירים וכחולים. היונים היו נפוחות כולן על מנת לשמור על חום גופן - מאוד נבונה הדרך בה הן עושות זאת. כך היתה התמונה הזו של שורת יונים נפוחות יושבות כנגד רקע כחול עמוק. אה! היה זה אחד מאותם רגעים שבהם תחושת פליאה מתעוררת. התודעה עוצרת, וישנו רק *זה*. ישנה רק הדרך בה דברים הינם, בדיוק כפי שהם באותו הרגע, ללא שום ניתוח או הערה מנטלית. אני אוהב לחשוב על זה כ״חיבור״. אנו יכולים גם לבחון את ההיפך לחיבור: ניכור. ישנם סוגים רבים של ניכור. סוג גס ובוטה במיוחד של ניכור הוא כאשר פליט חווה תחושה של אי-שייכות, חוסר מקום או חוסר חיבור. אך ישנם גם סוגים יותר מעודנים של ניכור או נפרדות. כאשר אנחנו חולמים בהקיץ או שוהים בפנטזיות, אנו לא מחוברים לדרך בה דברים הינם. אנו פשוט אבודים בתוך הרגלי הרגשות והתודעה-החושבת שלנו. במידה רבה זה כמו הרגל הצורך לאכול ג׳אנק-פוד. ההרגל עצמו מגיע ממקום של חוסר-שקט והתוצאה הסופית לא מזינה. למרבה הצער, זה מגרה ומחזק את התשוקה לצרוך עוד ג׳אנק-פוד. כמו בפרסומת: ״נתערב שאתה לא יכול לאכול רק אחד״. חשבו על המכשולים למדיטציה: שעמום, דאגה, סלידה - כולם צורות של ניתוק. הם אינם מחוברים לחיים כפי שהם. כאשר אנו אבודים בנמנום, מצבים מעורפלים, מצבי דאגה אובססיבים, או מצבים שיפוטיים וביקורתיים - זה לא להיות מחובר לרגע הנוכחי, לא כך? בצורה יותר עניינית, אלו מצבים של דוקהה, שהיא המונח בפאלי למתח, אי-נוחות, חוסר-סיפוק או סבל. כך שאנחנו יכולים לומר שניכור מוסיף לסבל שלנו, בעוד שחיבור מצמצם אותו. יתכן ויהיה מועיל לחשוב כיצד חיבור יכול להתרחש. בוא נניח שישנה גברת מבוגרת החוצה כביש מאוד עמוס. עבור אדם מבוגר שראייתו אינה טובה ונע באיטיות, משימה פשוטה כמו חציית כביש עמוס ברמזור יכולה להיות די מאתגרת. הפעולה הפשוטה הזו יכולה לייצר המון חרדה. כך דמיינו שאתם יוצאים להליכה ולפתע אתם רואים את המצב הקשה של אותה גברת מבוגרת, ואתם חושבים ״הו, זה כל כך קשה עבורה״. הדאגות האישיות שלכם והתעיות המנטליות שלכם מתמוגגות ולפתע אתם מחוברים. כך שחמלה היא דרך אחת להיות מחובר. או אולי סיטואציה יותר שמחה. לדוגמה, אתם מחכים בטרקלין של שדה תעופה ואתם מבחינים במשפחה אוהבת בדרך להרפתקה. הצחוק האמיתי והאינטראקציות החמות בין הילדים להורים נוגעים בכם, ואתם מחייכים למראה המזל הטוב שלהם. אתם שמחים בשמחתם. שוב, ללא כל ניתוח או הערה מנטלית, אתם מחוברים דרך שמחה מעריכה. כך שבדרכים רבות, החיים מציעים לנו מצב של הוויה - בין אם זו פליאה, חמלה או הערכה - שהוא לא נרקסיסטי ומשרת-עצמי. כשאנו מביאים אל תודעתנו את אותם רגעי ״אה!״ של חיבור, אנו יכולים לטפח את הלב בדרך שחוויות חיבור אלו לא יתרחשו כ״תאונה״ של נסיבות מקריות, אלא יהיו התוצאות של השאיפות והכוונות שלנו. אז באיזו דרך אנו יכולים לעבור מניכור לחיבור? איזה קו אוטובוס מביא אותנו מנקודה א׳ לנקודה ג׳? ובכן, אם האמצעים מתנים את המטרה - עלינו להתחיל עם חיבור. לפיכך, המשימה הראשונה שלנו היא ליצור חיבור לדרך בה הדברים הינם. אנו עושים זאת על ידי היותנו ערים, נוכחים וקשובים בתשומת-לב. בואו נניח שאני מגיע לצ׳אנטינג של הבוקר ואני מרגיש זעוף ולא מעוניין. מכיוון שאני מרגיש בדרך זו, אני לא אוהב את הצליל של הצ׳אנטינג, שנשמע לי איטי מדי. כעת אני ביקורתי כלפי הנזירים והמתלמדים וכו׳. אם איני מודע לכך שזה מצב-רוח חולף של התודעה שאני מזדהה עמו ולא מציאות מוחלטת, אני נופל קורבן למצב הרוח וסובל. זהו ניכור. מצד שני, אם אני חושב שעלי להרגיש אחרת ואני מתחיל להרגיש אשמה, אני גם סובל. גם זהו ניכור. אך אם אני פשוט נותן לעצמי את הזמן להיות מודע לכך שזהו פשוט מצב-רוח והוא ישתנה ויחלוף, אני שוב מחובר לחיים. כתוצאה מכך, הצעד הראשון בדרך מניכור לחיבור הוא להיות מודע כיצד מצב-רוח מתחיל, מתקיים ושוהה ואז חולף בהתאם לגורמים ולתנאים. מודעות היא לפיכך הצעד הראשון בדרך לחיבור. למרות זאת, הדברים אינם נעצרים כאן. בואו נדמיין שאני מרגיש די נרגז כלפי מישהו. על מנת שבאמת אהיה מחובר לחיים כפי שהם, תצטרך להיות מודעות ובנוסף לה גם קבלה עמוקה של התעוררות-הכעס הזו. על מנת לקבל דבר בצורה עמוקה, עליכם להרגיש אותו בצורה טרום-מילולית. אינכם יכולים שפשוט תהיה פרשנות למעלה במוחכם שתאמר ״אני יודע שאני מרגיש קצת לא בסדר״. במקום זאת, עליכם לחוות את מצב הרוח בכל ליבכם, תוך כדי חוויה של כיצד זה מרגיש בגוף: זהו חיבור. כאשר אתם שוהים בחיבור לחיים של אותו מצב-רוח - במשך דקה, שעה או יום - התחושה של הניכור אינה יכולה לקבל אחיזה מכיוון שהדרמות הפנימיות הנראות חסרות-סוף אינן מתודלקות. דבר זה הוא חיבור לדְהַמַּה של השינוי. להיות מחובר לדְהַמַּה של השינוי משמעו שאתם מודעים לאובייקטים שנכנסים לתודעתכם מהרגע שהם מופיעים עד לרגע בו הם חולפים. סוג זה של חיבור מתמשך הוא האוטובוס בין נקודה א׳ לנקודה ג׳. כשאתם מתרגלים להיות מודעים לאובייקטים (כגון מצבי-רוח) מהרגע בו הם עולים ומופיעים עד לרגע בו הם חולפים, אתם מפתחים תובנה. אתם מתחילים להבין שזה לא נעים להקשר ולהאחז באובייקטים אשר משתנים באופן תמידי. כך שאתם מפסיקים לאחוז בהם. כאשר אתם מפסיקים לאחוז באותם אובייקטים, הם מאבדים את היכולת שלהם להציף אתכם. לדוגמה, אולי תרגישו השראה גדולה ממשהו, כגון סיפור גבורה בעת מצוקה, תובנה עמוקה ונוגעת או מחווה נדיבה מידי זר. תרגישו את אותה השראה, אך גם תבינו שזוהי רק תנועה דרך התודעה שלכם, משהו שעולה וחולף. כך שבזמן שאנחנו יכולים עדיין להעריך השראה, אנו לא נאחזים בה. אנו לא נותנים לה להפוך למשהו שיגרור אותנו לאכזבה כאשר אותו מטען רגשי של התחושה הנעימה ההתחלתית ההיא יחלוף באופן בלתי-נמנע. השראה אינה גוררת אותנו אל תוך אכזבה משום שאנחנו כעת מחוברים למשהו הרבה יותר עמוק: הבנה צלולה וברורה שכל מה שבא גם חולף. תרגול של מודעות, לפיכך, משמעו להיות מחובר לדרך שבה דברים הינם. כאשר אנו שואלים עצמנו ״כיצד אשאר מחובר לדברים כפי שהם?״ זוהי דרך מועילה להרהר בתרגול שלנו משום שהיא אינה דורשת איכות חוויה מסויימת. במילים אחרות, אנחנו לא צריכים תמיד להיות שמחים או מלאי חמלה או לאהוב את כל מה שמתרחש. אם אנחנו נשארים פשוט מחוברים לדרך בה דברים הינם, אין שום סוג של שיפוטיות כלפי האיכות של מי אנחנו או מה אנחנו ״אמורים״ לחוות. זוהי הקלה, לא כך? אם נמשיך לתרגל בדרך זו, יהיה לנו הפוטנציאל להתחבר לתחושה של פליאה. יתכן וזה לא תמיד יהיה אפשרי, במיוחד כאשר נחווה משהו מאוד לא-נוח. מצד שני, אם פשוט נשאר עם הצורה בה הדברים הינם, נתחיל להתנתק בהדרגה מהתפישות שלנו על הדרך בה דברים ״צריכים״ להיות. כאשר אנו מתנתקים מהתפישות שלנו אודות הדרך שהדברים אמורים להיות, אותו צד אגואיסטי בנו בעל התחושה החזקה של ״אני והאחר״ - מונח בצד. זה הרגע בו אנחנו יכולים להתחיל להרגיש תחושה של פליאה כשם שאנחנו מחוברים לעולם סביבנו בדרך יותר חיה, ישירה ולבבית. אך איננו יכולים ליצור פליאה רק על ידי תשוקה בה, נכון? צאו החוצה וצרו פליאה! אם אנחנו חושבים לעצמנו ״אני הולך ליצור פליאה״, לא נוכל לעשות זאת משום שזה לא עובד בצורה זו. ואיננו יכולים לייצר תחושה של פליאה על ידי ניסיון להיפטר מדברים. לדוגמה, איננו רוצים מצבים שליליים של התודעה, כך שאנחנו מנסים להיפטר מהם. כאשר אנו עושים זאת, אנו חוסמים את היכולת המובנית שלנו לפליאה וחיבור, אשר לגמרי תומכים בקבלה. למעשה, הם ממש נוגדים את גרגר התשוקה לדחות או להיפטר ממשהו. זו התשוקה שיוצרת את הניכור ומרחיקה אותנו הרחק מהדברים כפי שהם. מצד שני, חיבור - או ההכרה והקבלה של דברים בכל מצב שלא יהיו, מושכים או לא מושכים, מזמינים או דוחים - מקרקע אותנו במציאות של הדברים כפי שהם. אותו קרקוע הוא מה שמוביל לפליאה, משום שאתם - עם כל הדברים שאתם אוהבים ולא-אוהבים הקשורים לעצמיות שלכם - כבר לא מפריעים לכם בדרך. זה הדבר המוזר אודות אי-היאחזות: אי-היאחזות היא בעצם חיבור. בשפה האנגלית, יש לנו את המילה ״מנותק״. כמתרגלי מדיטציה, אולי נתפתה לחשוב ״עלי להיות מנותק״. אך זה לא כל כך פשוט. אם אתם דוחפים מעליכם רגש שאינכם אוהבים או שאתם מאשימים את עצמכם בכך שחוויתם אותו, אתם הופכים יותר קשורים אליו. לעומת זאת, כאשר אתם פתוחים ומחוברים לדרך בה דברים הינם, לחוסר-הקביעות של כל הדברים המותנים, אי-היאחזות מתעוררת באופן טבעי. בזמן ריטריטים של מדיטציה, לעיתים אתם נדרשים לשבת ולעבור ״דרך״ כמה דפוסי זכרונות די נוראיים. יכול להיות יום על הכרית שבו כל אותם רגשות שליליים ממשיכים לעלות ולהופיע. כאשר זה קורה, אנחנו יכולים לחשוב שהריטריט שלנו הוא נוראי. ואז ביום הבא, התודעה פשוט ריקה. בנקודה זו נחשוב ״ובכן, למה אני לא יכול רק לעשות את הקטע של התודעה הריקה?״. איננו רואים ששני הדברים מחוברים, ושעצם העובדה שהיינו עדים לאותם רגשות כואבים מבלי להיאחז ולהסחף בדרמה שלהם הובילה להתפוררות שלהם. בצורה זו הפוטנציאל שלנו לפליאה מתהווה. כעת תשומת הלב שלנו חופשייה להבחין ביופי או בטוב שבעולם, או כל מה שיהיה שממלא אותנו עם תחושה של פליאה והכרת תודה. תחושת פליאה וחיבור זו מבוססת על תרגול האיבר של מאמץ נכון (חלק מהדרך הנאצלת בת שמונת האיברים). מאמץ נכון, אשר מטרתו לטפח איכויות מיטיבות ולנטוש את האיכויות הלא-מיטיבות, מבוסס במודעות של הדברים כפי שהם. ככזה, מאמץ נכון הוא קשוב, בעל טבע חוקר וממוקד בגורמים ובתוצאות. לדוגמה, אם מצב תודעה מתלונן מתעורר, אנו מודעים אליו ומכירים בכך ומקבלים שהוא קיים. זהו החלק הקשוב של מאמץ נכון. ברגע שאנחנו מודעים למצב-התודעה הזה, אנו יכולים להסיט את תשומת הלב שלנו מהנרטיב במוח אל תחושות הגוף הקשורות לאותו מצב-תודעה. זהו החלק בעל הטבע החוקר. לבסוף, אנו מבחינים בהשפעה על התודעה שיש להסטת תשומת הלב שלנו בדרך זו. אם אנו מוצאים שהסטת תשומת הלב והמיקוד שלנו עוזרת לנו לא להילכד במצבי הרוח ובסיפורים שלנו, אנחנו יכולים להתייחס אליה כמיטיבה ולבחור לטפח אותה. זהו החלק במאמץ הנכון החוקר את הקשר בין גורם לתוצאה. מאמץ לא-נכון (שגוי) הוא די שונה. מאמץ לא-נכון מבוסס בחוסר-מודעות. לדוגמה, אם אנחנו מנסים בצורה אינסטינקטיבית לדחוק מצב רוח מתלונן על ידי חשיבה ״עלי לא להרגיש כך. אני כזה אדם רע״, אנו מתעלמים ממה שבאמת מתרחש. מאמץ לא-נכון מתממש גם כתגובתיות חסרת-דריכות. אנו נאחזים במחשבה ברגע שהיא מתעוררת ללא כל חקירה האם אנו פועלים בצורה מיומנת או לא. תוצאה סופית של היאחזות בתגובתיות הזו היא שאיננו מודעים האם אנו הופכים את מצב התודעה שלנו ליותר טוב או לא על ידי פעולה בדרך הזו, כלומר אנחנו כושלים בהבחנה בסיבה/תוצאה בפעולה. הבחנה וקבלה של מצבי תודעה שליליים הן מיומנויות שאנו יכולים ללמוד. למעשה, ללמוד להתבונן במצבי תודעה שליליים ע״י מודעות להם ושהיה עמם זהו הרגל מאוד טוב לפתח. כשאנו מאמנים עצמנו בהתבוננות בתודעה חסרת המנוחה בחיי היום-יום, אנו חווים תחושה של קבלה, תחושה של חיבור. על ידי שימוש בקבלה כבסיס לתרגול שלנו, אנו יכולים אז לאמץ תרגולים אחרים באופן מיומן. לדוגמה, אם יש לנו גישה של קבלה כשזה נוגע לתודעה חסרת המנוחה, אנו יכולים להשתמש בנשימה כאמצעי-מיומן שאיתו נוכל להרגיע את התודעה מבלי ליפול אל תוך רצון (הנובע מתוך צורך) לשלוט בה. בזמן התבוננות בתודעה החושקת ובתודעה המקבלת - יכול להיות מועיל להרהר בארבע האמיתות הנאצלות. האמת האצילית השניה מצהירה שהיאחזות בהשתוקקות היא המקור לסבל. האמת האצילית השלישית אומרת כי נטישת ההשתוקקות היא הפסקת הסבל. במובן מסוים, קבלה היא נטישת ההשתוקקות. קבלה אינה כוללת התנגדות או נסיון לנתח כל דבר שלא יהיה; במקום זאת, היא מגיעה מתוך ידיעה: ״ברגע הזה, הדברים הם *כך*״. אך יכולה להיות מידה גדולה של מאבק בדרכנו להגיע לתחושה זו של קבלה. אנו עלולים להיתפס לחלוטין בתוך המתח של הנסיון להיפטר מדבר אחד או לנסות להפוך לדבר אחר. כאשר אנו נלכדים באופן זה, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו ״איך זה מרגיש בדיוק עכשיו?״ באותו הרגע, אנו יכולים להתחבר מחדש לדרך בה הדברים הינם. פעם פגשתי מישהו אשר בדיוק סיים לעבור תהליך גירושין. בהרגישו בודד במיוחד יום אחד, אותו אדם יצא לשתות קפה. בבית הקפה, היו ארבעה אנשים עם ילדים, כולם צוחקים ונהנים מעצמם, וזוג צעיר נוסף שקוע לגמרי בעצמו. ללא צורך לומר, אותו אדם הרגיש אפילו עוד יותר בודד ומנוכר. כמובן, שמה שאותו אדם עשה היה להקרין את האידיאל הבלתי-ניתן-לשימור של חברות מושלמת על אותם אנשים אחרים. לא היתה שום הכרה בעובדה שכל אחד מהאנשים בבית הקפה - מהילדים עד לזוג הצעיר - חוו מצב-רוח זמני וחולף. אותו אדם גם כשל בהבנה שאותה תחושת בדידות אינה יחודית לאדם אחד, ושגם אותם אנשים אחרים, בנקודה כלשהי, יחוו בדידות גם הם. זה דבר אחד להרגיש בודד; אך זה דבר אחר לחלוטין להזדהות עם התחושה של הבדידות עד לרמה שבה אנו בונים תחושת-עצמי סביב זה. להיות ״האדם הבודד״ זהו ניכור, בעוד שהתחברות לחוויה של הבדידות היא חיבור. ואלו ממשיכות להיות הבחירות שלנו: חיבור או ניכור. אנו יכולים ללמוד לראות מצבי-רוח ורגשות כפי שהם באמת (לא-עצמי), או שאנחנו יכולים לבנות תחושת עצמי חזקה סביבם על ידי היאחזות בהם. תארו לעצמכם שאותו אדם היה מיישם אסטרטגיה שונה: במקום ללכת לבית הקפה על מנת להרגיש פחות בודד, הוא היה הולך לשם על מנת להתבונן בבדידות בתוך עצמו ובתוך אנשים אחרים. זה לא קורה לעיתים תכופות, נכון? רגשות כמו בדידות יכולים לגרום לנו לחפש אחר הסחות דעת. או שהם יכולים לגרום לנו להקרין את כל הצרכים והשאיפות שלנו להתגבר על הבדידות אל תוך אנשים אחרים בצורה לא-מציאותית. כאשר אנו לכודים בתוך חווית הבדידות, אנו נוטים לראות איכויות נפלאות באנשים אחרים שפשוט אינן שם - או לפחות אינן שם כל הזמן. וכאשר אנו מקרינים על אנשים אחרים בדרך זו, אנו עלולים להתאכזב מהם. אנו עלולים לחשוב שהם אינם מה שהם אמורים להיות, למרות שהם לעולם לא הבטיחו לנו שהם יהיו בצורה זו או אחרת. התנהגות זו מאוד נפוצה כאשר אנו רואים אנשים אחרים מנקודת המבט של ניכור. התפישות שלנו אודותיהם אינם מגיעות מהיותנו מחוברים לדרך בה הינם באמת. תיארתי כיצד תחושת פליאה וחיבור נובעים מהיכולת שלנו להיות מודעים ומקבלים. אך אם נחשוב שאנו מתרגלים דברים אלו על מנת להרגיש פליאה וחיבור כל הזמן, זה יהיה פשוט עוד מצב תשוקה נוסף שאנחנו נלכדים בו. כבני אנוש, יש לנו את האפשרות העמוקה של נגיעה עמוקה, דוממת ומלאת חמלה בצורת הוויה טבעית. כך שאנחנו יושבים במדיטציה למשך שעה, אנו עוסקים בתרגול מכוון מאוד של חיבור. כפי שאג׳הן צ׳ה נהג לומר: ״אם המדיטציה שלכם הופכת אתכם לשלווים, קבלו זאת. אם המדיטציה שלכם אינה הופכת אתכם לשלווים, קבלו זאת״. איכות החוויה אינה מה שחשוב, אלא עצם החיבור שלנו לחוויה. אותה קבלה שאני מתייחס אליה אינה רק פעולה אינטלקטואלית. להישאר מחוברים זוהי גישה שאתם מביאים עמכם לחיים. כמובן, זה יכול להיות מאתגר לשהות במצב קבלה לחוויה קשה. רוב חיי הנזירות המוקדמים שלי כללו ישיבה בהמתנה - המתנה לארוחה שתתחיל, המתנה לאוכל שיגיע, המתנה לאג׳הן צ׳ה שיגיע, המתנה לאג׳הן צ׳ה שיפסיק לדבר, המתנה לאוכל שיוגש, המתנה לצ׳אנטינג שיסתיים, והגרוע מכל - המתנה לנזיר מלפניי שיתחיל לאכול. זה היה עינוי! הייתי נזיר מתלמד די חמדן שהוצב בסוף תור של חמישים אנשים. כאשר התיישבנו לאכול, היו שתי שורות של נזירים, עם אג׳הן צ׳ה במרכז. הכללים היו שעליך להימנע מלאכול עד אשר האדם (נזיר או מתלמד) הבכיר ממך החל לאכול. להיות הנזיר האחרון מבין חמישים נזירים זה לא דבר טוב כל כך! התודעה החמדנית היתה ממוקדת באוכל. ואז, באופן בלתי-נמנע, היה נזיר צעיר ונלהב שהיה בכיר יותר ממך אשר עמד להרהר ולהתבונן במזון שלו קצת יותר זמן לפני שהחל לאכול. יכולתי לחנוק אותו! אך היה עלי פשוט לחכות. בינתיים, התודעה אומרת ״זהו בזבוז זמן, קדימה בוא נתקדם!״ פשוט לשבת שם ולהמתין היה מתסכל, אך עדיין היה זה אימון טוב מאוד משום שהיה עליך להכנע למצב. לא היה שום דבר שלילי שהתרחש, ולבטח לא היתה בעיה אם לא היית הופך את זה לבעיה. עדיין התודעה היתה הופכת את זה לבעיה על ידי הפיכה לביקורתית ושיפוטית. מה לעשות? כאשר התודעה הופכת ביקורתית ושיפוטית, אנו פשוט נשארים עם אותה חוויה ומחכים. היכולת הזו פשוט לחכות נוגדת את כל האינסטינקטים של התודעה השולטת, התודעה החושקת, התודעה המדכאת, התודעה השיפוטית וחסרת הסבלנות. היא נוגדת את התודעה שרוצה לתקן את המצב או להיפטר ממנו. לעתים קרובות, התודעה אפילו לא נותנת לנו הזדמנות להרשות לחוויה לבוא אלינו כך שנוכל ללמוד ממנה. הדבר במיוחד נכון כאשר מה שמגיע נראה מכוער, שלילי, לא נעים או קשה. כך שאנו עושים את המאמץ לפתח סבלנות ונחישות פשוט להיות עם אותם מצבי תודעה מאתגרים. למרות שלא נראה שישנה תועלת מיידית כאשר אנו נושאים ושוהים במצבי תודעה מאתגרים, אך למעשה הדבר בונה את היסודות לשלווה. זה מניח את היסודות לתודעה מחוברת ורגועה. בדרך זו, אנו לומדים לשאת חוסר-סבלנות, ודבר זה טרנספורמטיבי. אנו מכירים בחוסר הסבלנות, אנו מתבוננים בה ובסוף היא מתמוגגת. אנו עושים את אותו הדבר עם חוסר-השקט וכל שאר המכשולים האחרים. אנו חשים את אותם דברים כאשר הם עולים, אך אנו פשוט שוהים עמם, במקום לנסות להדחיק או להרחיק אותם. אנו נושמים עמם ומקבלים אותם. אנו מקבלים אותם שוב ושוב. אז, הרהרו בחיבור וניכור. הרהרו כיצד הם עובדים בתודעה. הרהרו במשמעות של שחרור אחיזה אל תוך תחושה של פליאה. הרהרו בתחושות הדומיה והריקות הנובעות מכך. חקירה של רעיונות חשובים אלו תעזור לנו במסע שלנו לדעת שלווה.

השיחה מתוך ספר בשם ״The Contemplative's Craft" הניתן להורדה בלינק הבא:

https://forestsangha.org/teachings/books/the-contemplative-s-craft?language=English