[תרגום מפורטוגזית: דניאל זיידמן]
אנשים שמתרגלים דְהַמָה צריכים להתייחס ברצינות לעובדה שהתמדה אמיתית לא יכולה להיעשות כתחביב, מדי פעם, כשיש זמן פנוי. מאמץ כזה לא יכול לעורר מספיק אנרגיה על מנת להביא לתוצאות אמיתיות. אג'אן צ'ה השווה זאת להדלקת מדורה על ידי שפשוף שני מוטות זה בזה. אם לא משקיעים מספיק אנרגיה בשפשוף שני המוטות, אם לא משפשפים במהירות מספקת, ואם לא משפשפים לפרק זמן ארוך מספיק כדי שחום יצטבר עד לנקודת ההתלקחות, זה לא ילך. אם מישהו משפשף מדי פעם, נח קצת, משפשף עוד קצת, נח עוד קצת, הוא לא יצליח להבעיר את האש. גם אם היה סופר את מספר השפשופים, ולאורך הזמן הרב היה מגיע בספירתו למיליוני שפשופים, לא היה מצליח להבעיר אש. גם אנשים הם כך, מתרגלים 20 שנה, 30 שנה ויותר, בלי מספיק דחף, בלי מספיק חיכוך נגד ה"קילסות". חייבת להיות מספיק אנרגיה, מספיק מהירות, מספיק המשכיות, כי אם לא, האדם פשוט מסתובב מסביב לנושא ולא מגיע לכלום.
רוב האנשים מלמדים בודהיזם כך, זה בודהיזם בשבילם. הם מדברים על זה, יושבים קצת במדיטציה, מרגישים יותר טוב, אז מדברים על זה עוד קצת וכן הלאה. זה מאבד לחלוטין את האספקט העמוק והטרנסצנדנטלי של הדבר. זה הולך לאיבוד והופך להיות עזרה-עצמית (self-help), תחביב. בצורה כזאת, זה לא מצליח באמת לפתור שום דבר באופן רציני. זה עוזר קצת, מקל קצת, אבל לא פותר כלום באמת. או שזה פותר משהו עכשיו, אבל אחר כך הבעיה שהייתה קודם, חוזרת שוב. אז, בלעדי אלה שבאמת מקדישים את עצמם לעניין, מקריבים את עצמם, הבודהיזם נידון להיעלם, ואיתו הדרך להארה. או שהבודהיזם ימשיך, הטקסטים, המנהגים והמסורת, אבל הדרך להארה תיעלם, ותישאר רק השכבה החיצונית. אז אפשר לומר שכל עוד יש נזירים שמתרחקים מהחברה, שחיים חיים מרוחקים, ביער, שמתרגלים בהתבודדות, כל עוד יש מתרגלים מסוג זה, הדרך תמשיך להתקיים בעולם. כשיעלמו האנשים האלו, הדרך תפסיק להתקיים, הלימוד של הבּוּדְהָה כבר לא יהיה חי.
ובקשר למתרגלים מתחילים, עדיין טוב לקחת את העיקרון הזה בתור בסיס. צריכה להיות להם רצינות, מסירות והבנה של העניין. כבדו את התודעה שלכם! בלי לזלזל בספרים, במאסטרים ובסרטונים ביוטיוב, העניין הוא התודעה שלכם. סממן טוב לבחינה אם מישהו מתרגל באמת, הוא כמה חרדה, או כמה אובססיה יש לו לחיפוש של לימוד. ככל שיש לו יותר אובססיה לחיפוש לימוד, ככה ברור יותר שהוא עדיין לא מתרגל באמת. למי שמתרגל באמת יש מעט מאוד צורך, מעט מאוד רעב ללימוד. יש לו הרבה יותר רעב להתבונן בעצמו, לראות את התודעה שלו, ללמוד את התודעה שלו. הוא מחפש לימוד מדי פעם, פעם בשבוע, פעם בשבועיים, אולי שומע שיחה כדי לחדש, או לפעמים גם לתת דחף נוסף לתרגול. אבל מה שאנשים עושים, שומעים שיחות, קוראים ספרים כל היום, שומעים את זה, מקשיבים לזה, זה סימן ברור לכך שהם עדיין אינם מתרגלים. הם חושבים שהלימוד נמצא מחוץ אליהם, מגיע מבחוץ, הדְהַמָה נמצאת בחוץ, באיזו שיחה, באיזו מילה, באיזה טקסט, שם הם חושבים שנמצאת הדְהַמָה.
אג'אן מהה-בואה (Maha-boowa) סיפר פעם על לימוד קצר שקיבל מאג'אן מאן (Mun): "הדְהַמָה מגיעה מהלב, הדְהַמָה נמצאת בתודעה". בפעם הראשונה שהוא שמע זאת, הוא חשב: "הבחור הזה משקר, אני יודע טוב מאוד שהדְהַמָה נמצאת בספרים, הדְהַמָה נמצאת בכתבים, שם נמצאת הדְהַמָה". אבל כשהלך לתרגל, בפעם הראשונה שהצליח להשקיט את התודעה, אז הבין מה אג'אן מאן רצה לומר בזאת.
אז הקשבה להרצאות, לשיחות, צריכה להיות דבר מועיל, ולא רק צבירה חסרת תועלת של מידע. לפעמים אנשים מקשיבים להרצאות ושיחות בתור הסחה. הם מקשיבים רק בשביל להסיח את הדעת, כדי להיות עסוקים במשהו. אל תתנו לזה להיות עוד צורה של הנאת חושים! זו לא הנאת החושים הכי גרועה שיש, אבל זה לא מגיע להיות תרגול של ממש. זה לא מגיע להיות תרגול אמיתי. זה יותר טוב מלשמוע או לראות משהו שמעביר ערכים שליליים, אך בכל זאת, זה לא מספיק, זה לא מגיע להיות תרגול של דְהַמָה. זאת לא הדרך הנכונה.
אפילו אם יש לבן אדם עניין עמוק, יש לכוון את הקיבעון האובססיבי עם הוא-עצמו, לא להישאר עם האובססיה האובססיבית לשמוע שיחות או לקרוא טקסטים. צריכה להיות לבן אדם האובססיה הזאת עם עצמו: "מה מתרחש? מה התודעה שלי עושה? בזמן שאני יושב למדיטציה, התודעה שלי לא נרגעת, למה?". הביטו, הביטו בתודעה, התבוננו, היו קשובים, תלוו את מה שמתרחש, תראו לאן התודעה הולכת. תחקרו: "איך עלי לפעול כדי להחזיר את התודעה חזרה?, איך עלי לפעול כדי שהתודעה תירגע?, מה עלי לעשות כדי שהתודעה תהיה בשקט?, מה מונע מהתודעה לשקוט?, איפה הבעיה? כשאני משקיט את התודעה, מה קורה? מה התגובה של התודעה? באיזו צורה זה יוצר אי-נחת? כיצד אתעלה מעל אי-הנחת הזאת?".
צריך להיות לכם עניין בעצמכם, אתם צריכים להתבונן בעצמכם. ומדי פעם אתם יכולים לשמוע שיחה, לקרוא סוּטָה. בשביל מי שמתחיל, זה טוב לקרוא דְהַמָה, טוב לעשות קריאה כללית של הסוּטוֹת, לקרוא את המקסימום האפשרי מהטִיפִּיטַקָה, לפחות את הסוּטָה-פִּיטַקָה, כדי שתהיה לך ראייה כללית טובה של מה שהבּוּדְהָה לימד. את זה שווה לעשות. אני חושב שזה פרויקט שטוב לכל אחד לקחת על עצמו, יום אחד לקרוא את כל הסוּטָה-פִּיטַקָה מקצה לקצה. זה לא צריך להיות בישיבה אחת. אתם יכולים לקרוא קצת, אבל תקראו באופן המשכי. תקראו, ולאחר כמה חודשים תסיימו את המַגְּ'הִימַה-נִיקָאיַה, או את הסַמְיוּטָה-נִיקָאיַה. זה יכול לקחת שנים לקרוא את הסַמְיוּטָה-נִיקָאיַה, כי היא אחת מהארוכות ביותר.
תקראו קצת, תקראו טיפה, סוּטָה ביום, אבל בלי להיות אובססיבי לניתוח, לפענח כל מושג: "מה זה? ומה זה?" בעיקר כי התרגומים הם קשים, והם אף פעם לא מדויקים. אנשים הורגים את עצמם על משפט אחד: "הבּוּדְהָה אמר ככה, למה הוא אמר ככה?", וכשבוחנים לעומק, מגלים שהתרגום היה שגוי, זאת הייתה כל הבעיה. במשך חודשים על גבי חודשים חישבתם, יצרתם תאוריות בנוגע למשמעות, ואז בדקתם ו... "אה, התרגום היה שגוי". תרגום לא מוצלח, זה הכל. אז אנשים נאבקים, עם מילים ומשפטים, והזמן עובר והתרגול לא מתרחש. מישהו מקשיב או קורא משהו, ונהיה מבולבל. "אה, המאסטר אמר ככה, לא הבנתי כלום", הוא נהיה ממש מוטרד, אז הוא יוצא לחפש הסברים.
אתם צריכים שתהיה לכם קצת היגיינה עם מה שאתם עושים עם התודעה, תלמדו רק את מה שמועיל. אני חוזר שוב, הדְהַמָה לא נמצאת מחוץ אליכם. אתם לא מתקדמים כשאתם מחפשים לימוד של מאסטר X, אם כאשר אתם שומעים את הלימוד הזה התודעה שלכם לא נהיית יותר רגועה ממה שהייתה קודם. אם זה המצב, אז כלום לא התקדם, זה לגמרי חסר תועלת. אתם צריכים ללמוד מה שמשקיט את התודעה, מה שמייצר חוכמה, מה שמייצר הבנה, מה שמייצר זריזות, תודעה עם יותר יכולות. בצורה זו התודעה שוקטת, התודעה נהיית מאומנת, התודעה נהיית רגועה, צייתנית, מיומנת, האובססיות המנטליות פוחתות והבהירות המנטלית מתגברת. אם אתם קוראים משהו, וכתוצאה מכך הבהירות המנטלית פוחתת והאובססיה המנטלית מתגברת, אז זה לא עזר לכלום, זה היה חסר טעם. חפשו ללמוד רק מה שבאמת הכרחי, למדו את ההנחיות של הבּוּדְהָה במקום לקרוא משהו שבן אדם שלישי העלה בגירתו. מישהו קרא או למד את מה שמישהו אחר אמר, שהוא בעצמו למד את מה שמישהו אחר אמר, ובסוף אתה לוקח משהו מיד חמישית. מישהו קרא על משהו והחליט להסביר את מה שהוא קרא, אבל מה שהוא קרא הוא כבר עיבוד של משהו שהוא עיבוד של משהו שהוא עיבוד של משהו, ובסוף הסיפור זה נהיה דבר לגמרי מעוות. זה כמו המשחק טלפון שבור, בו ילדים יושבים במעגל, ומישהו אומר משהו, והוא מעביר את זה הלאה. כשמגיעים לאחרון צריך לומר בקול רם מה הייתה ההודעה המקורית, ואז הוא אומר ואין קשר בכלל למה שנאמר בהתחלה. ההודעה השתנתה לחלוטין. ״ישו״ נהיה ״גֵּ'סִי״. אף אחד כבר לא זוכר מה הוא אמר, זה ממש ככה.
יש אנשים שבאים לדבר איתי, עם תאוריות, דברים חכמים שלמדו, ושואלים: "אז מה אני צריך ללמוד?". אז אני אומר: "תלמד סוּטָה". "אה, אבל סוּטָה זה קשה". לעזאזל, הרגע אמרת שאתה רוצה דברים חכמים, הסוּטוֹת לא מכילות חוכמה? לאן תוביל אותך האינטליגנציה הזאת?... הם אנשים מאוד חכמים שלא פועלים נכון, כשאפשר במקום לעשות משהו מועיל. "אה, זה קשה, זה ממש מסובך, זה ממש משעמם", הם אומרים. כל יום שאני מדבר עם המורה שלי (אג'אן פייק Piak) על זה אני הופך פחות נלהב. אלוהים, לא יצא מזה כלום בצורה הזאת. העסק הזה לא מתקדם. עכשיו אני מבין את לואנג פור פייק, שלא הייתה לו שום התלהבות ללמד בעלי-בתים, כי העסק הזה לא מתקדם, אנשים נשארים להסתובב במעגלים. להיכן שצריך ללכת הם לא הולכים, ולהיכן שלא צריך ללכת - הם הולכים. במקום להשתמש במאמץ בשביל להסתכל על עצמם, ללמוד על עצמם, הם ממשיכים לרוץ אחרי טקסטים, הסברים ותאוריות, ויוצרים תאוריות אחד עם השני שזה אפילו עוד יותר גרוע. משוגע אחד מסביר למשוגע אחר, ושניהם מבינים לגמרי לא נכון, בזמן שהם חושבים שהם הבינו הכל. אני נותר באמת ללא מילים.
בקשו מהלב לשאול רק שאלות הכרחיות, המחוברות באופן ישיר לתרגול שלכם. מפני שלשאול כל מה שלא הבנתם זה אינסופי. אם תשאלו כל מה שאתם לא מבינים, אף פעם לא יגמרו לכם הספקות. אז הבנתם משהו עכשיו, תאמינו בעצמכם, תאמינו בתרגול שלכם, לכו תתרגלו, לכו תחקרו, לכו תתבוננו בתודעה שלכם. כל מה שהבּוּדְהָה לימד קשור לתודעה. אם הבנתם את התודעה, הבנתם את כל מה שהוא אמר. הסוד להבין את הלימוד של הבּוּדְהָה הוא לא הסברים. הסוד להבין את הדְהַמָה הוא להבין את התודעה שלכם. כשתהיה לכם ראייה בהירה של התודעה, איך היא פועלת, הכל נהיה ברור, כל מה שהבּוּדְהָה אמר נהיה ברור. לעומת זאת, בלי ההבנה הזאת של העניין המרכזי, כל השאר הוא ממש תעלומה.
הכל פתוח לוויכוחים, שיחות, תיאוריות, מישהו מחפש את זה ואת זה, מחפש ימינה, מחפש שמאלה, כולם מחפשים ואף אחד לא מוצא כלום. יש פתגם: מי שמחפש הרבה - מוצא מעט. אז תפסיקו לחפש כל כך הרבה. תראו שאם תפסיקו לחפש כל כך הרבה, תצליחו למצוא קצת יותר. אל תתביישו לא לדעת. תהיו עם גישה כזאת "אני לא יודע בדיוק מה הבּוּדְהָה תיאר, יום אחד אולי אדע, עכשיו אני לא יודע". לא צריך להתבייש לא לדעת דברים. בושה צריכה להיות כשחושבים שיודעים, זה הדבר הכי גרוע שקיים. לחשוב שאתם יודעים זה הדבר הכי גרוע שקיים, אין דבר יותר גרוע מזה. לחשוב שיודעים זה יותר גרוע מלא לדעת. כשאתם לומדים יותר, אתם פחות שמים לב לבעיה הזאת. התודעה מתבלבלת עוד ועוד, וזה רק מחזק את הזחיחות: "אני יודע, יש לי הכרה של הנושא, יש לי בקיאות". עוד ועוד זה מחזק את ההרגל של התודעה לא להירגע, להיות תמיד תזזיתית.
אנשים מפתחים רעיונות ומחשבות, ובכך רק מתרחקים. הם לא מצליחים להרגיע ולהשקיט את התודעה. כשלא מצליחים להרגיע ולהשקיט, התודעה לא מצליחה לראות את הטבע. כמו ההשוואה המסורתית: תודעה לא-שקטה היא כמו מים זזים, המים מעוותים את הראייה של מה שיש בתחתית. המחשבות הם משהו ממש, אבל ממש שטחי בתודעה, אולי הכי שטחי. לתודעה אין דבר יותר שטחי מהמחשבות. זה החלק הכי חיצוני של התודעה, הדבר הכי בנאלי וגס שהתודעה מייצרת. באותו זמן, זה מה שאנשים הכי מעריצים, יש להם פֶטִישׁ (fetish) למחשבות והסברים, הם חושבים שמחשבות זה הדבר הכי יפה בעולם, מדמיינים כאילו הן אמיתיות, אבל זה בסך הכל ערימה של דיבורים על עניין שאף אחד לא ראה אף פעם. כל עוד אתם לא מבינים באמת מה התודעה מבקשת שבא לה ללמוד - אתם תמיד דוחפים, כל זה חסר תועלת, זה לא העניין.
חשוב שתהיה לכם גישה של היגיינה מנטלית, לא לחשוף את התודעה ליותר מדי הסברים לא נחוצים, אלא רק למורכבויות שתהיינה מועילות. לא להיות בגישה של: "יש טקסט מדהים של מאסטר X". במקום זאת, חשבו: "טוב, אני צריך לימוד עכשיו? לא? אז לא אקרא. אני לא צריך עכשיו לימוד, עכשיו התרגול שלי מתקדם". אבל נניח שאתם צריכים לימוד, שאתם חושבים שהתרגול שלכם תקוע, אתם צריך משהו חדש בשביל לעורר מחדש את התודעה, ולתת לה אוויר צח, אז כן, אתם יכולים לקחת ולקרוא את הלימוד. אבל לפני שאתם הולכים לחפש בחוץ, תחפשו פנימה, לפני שאתם הולכים לחפש אצל מאסטר X, מאסטר Y, תחזרו שוב לבּוּדְהָה, תראו מה הוא אמר, הכל נמצא שם. אתם מרשים לעצמכם להיות עצלנים ויהירים, לרצות שהכל יילעס ויוסבר לכם בשפה נעימה לאוזן. תתאמצו להגיע לרמה של הבּוּדְהָה. אם הכוונה שלכם היא יום אחד להגיע להארה, אז זה לא מאמץ שווא ללכת בכיוון הבּוּדְהָה.
כדאי להיזהר מאנשים שהם מאוד רהוטים וכריזמטיים. תזהרו, כמו שאמר אג'אן ג'ייסארו (Jayasaro): "לא כל האנשים הכריזמטיים שרלטנים, אבל כל השרלטנים מאוד כריזמטיים״. אז זה לא שרק בגלל שמישהו כריזמטי, אוטומטית הוא לא ראוי שיקשיבו לו, אבל זהירות, כי בין האנשים הכריזמטיים, 99% הם שרלטנים. תזהרו גם מאנשים שיש להם את העצלות הזו של הימנעות מללמוד את הלימוד בצורתו המקורית. דרך המחשבה שלנו לא תמיד כל כך נעימה לאוזן, אבל שם נמצאת האמת. מה אתם רוצים? אתם רוצים את מה שנעים לאוזן, או שאתם רוצים משהו אמיתי? אז אחרי שאתם לומדים לקרוא את הטקסטים (של הבּוּדְהָה), זה לא קשה.
ושוב, אל תתווכחו עם משפטים וקונספטים כי אתם לא יודעים אם התרגום טוב או לא. אנשים אומרים: "אה, אבל הבּוּדְהָה אמר", "לא, אבל הבּוּדְהָה אמר". שניהם מדברים על דברים שאי אפשר בכלל לדעת אם זה היה בדיוק ככה. לקרוא תרגום של תרגום של תרגום מחודש, ולריב, זה הכי אבסורדי שיכול להיות. אין מילים לתאר את ההרגשה שלי כשאני רואה את הדברים הללו, אנשים מתווכחים ורבים על מושגים בסיסיים בלי לדעת אם זה באמת מה שנאמר במקור. אפילו אם הוא יודע מה נכתב במקור, הוא לא יודע למה זה מתייחס, כי אין לו הכרות עם התודעה. ואלה שיש להם הכרות אמיתית עם העניין אף פעם לא רבים בגלל זה. רק מי שלא יודע על מה הוא מדבר רב על הנושאים האלה, זה ממש מעניין. אז תהיו יציבים, אם אתם חייבים להתווכח, תתווכחו עם התודעה שלכם, לפני שאתם רוצה ללמד אחרים. תסתכלו על עצמכם, תלמדו להשקיט את התודעה שלכם. אם לא הצלחתם להשקיט את התודעה שלכם, מי אתם שתתווכחו עם אחרים מה השיטה הנכונה למדיטציה? לא הצלחתם לעשות כלום עד עכשיו, ואתם חושבים שאתם יכולים להסביר לאחרים? אתם לא הצלחתם להשקיט את התודעה אפילו למשך שנייה, ואתם רוצים להסביר את ההבדל בין אופצ'רה-סַמַאדְהִי לקהניקה-סַמַאדְהִי? זה לא מוביל לשום מקום. זה באמת מגוחך באופן קיצוני. אנשים חושבים שהסברים זה לב העניין. אם זה מוסבר טוב, הכל יסתדר. זה פשוט לא עובד. אם מישהו שומע, שומע, מסביר, מסביר, בינתיים הוא לא מתקדם.
זה כמו אופניים. אתם יכולים לקרוא ספר של 500 עמודים על איך לרכב על אופניים, הבנתם הכל, וכשאתם עולים על האופניים - אתם נופלים. זה לא עובד, הספר לא פתר את הבעיה. באותו זמן, ילד בן חמש מצליח לרכב על האופניים. הוא אפילו לא יודע לקרוא והוא מצליח לרכב על האופניים בקלות. אתם קוראים אנציקלופדיה שלמה שמסבירה על הדינמיקה, על כוח המשיכה, העובדה שהוא מגיע ממרכז כדוה"א; על שיווי משקל, על הדינמיקה של התנועה, על המתמטיקה, היקף הגלגל, חיכוך האדמה עם הצמיג, מה קורה במפגש בין הרגליים לדוושה, על החיכוך בין הרגל לדוושה, החיכוך בין הגלגל למשטח, איזה סוג של משטח, משטח של בוץ, אספלט, חול, איזה סוג של צמיג אשר נמצא במגע עם הרצפה; הרגליים שנותנות דחף לאופניים, רגליים זה שרירים, לשרירים יש אנרגיה שבאה מהדם, הדם מקבל אנרגיה מהעיכול, העיכול מתבצע במקום אליו מגיע האוכל, האוכל מגיע מהשדה, העניין לא נגמר אף פעם. אתם לומדים, לומדים, לומדים, ואף פעם לא מגיעים לעצם העניין, ועדיין אתם לא יודעים לרכב על אופניים. אז שם אנשים הכי טועים. הם חושבים שככל שהם שומעים יותר לימוד, הם נהיים יותר חכמים, יותר טובים, יותר נבונים, זה לא טוב ככה. יש נקודת אמצע. אם עברתם את נקודת האמצע, ככל שתשמעו יותר לימוד, תהיו יותר טיפשים.
ישנה נקודת אמצע שאנשים צריכים לחפש - את נקודת שיווי המשקל. אל תיתנו ללימוד הדְהַמָה להפוך לאובססיה, להפוך לפֶטִישׁ (fetish), להפוך לתרגיל ריק, להליכה במעגלים. למדו רק מה שמועיל, ולימוד מועיל רק אם מתרגלים אותו. אם האדם לא מתרגל, שום לימוד לא יהיה שימושי עבורו. לימוד של דְהַמָה עוזר רק אם האדם מתרגל אותו, משתמש בו בתרגול. אז זה נורמלי שלאנשים יש יותר עניין לחפש לימוד כשאין להם היכרות רבה.
וכמו שאמרתי, זה פרויקט טוב לכל אחד שמתחיל לתרגל, לקרוא את הסוּטָה-פִּיטַקָה בשלמותה. לא צריך לעשות את זה בלחץ, אבל זה משהו ששווה לעשות. כי הסוּטָה-פִּיטַקָה היא ממש פשוטה, אנשים חושבים שהיא מסובכת, אבל צריך לדעת שהלימוד הוא מאוד מתומצת וחזרתי. הבּוּדְהָה תמיד מלמד את אותו הדבר, הוא לא מסבך יותר מדי. הוא מלמד פשוט ולעניין. הסוּטָה-פִּיטַקָה ענקית בגלל שהבּוּדְהָה חוזר שוב ושוב ושוב על אותו הלימוד. אם אתם קוראים איזו סוּטָה שלא הבנתם, תתקדמו. תניחו אותה בצד ותתקדמו, לכו תלמדו, תתרגלו, עם הזמן, בפעם השנייה שתקראו את אותה סוּטָה, ההבנה שלכם תהיה הרבה יותר עמוקה. אז אתם לא צריכים להיות מודאגים יותר מדי, אל תתנו לקריאה וללימוד לבלבל את התודעה שלכם. קריאה ולימוד הם בשביל לנקות את התודעה. אם כשאתם קוראים אתם נהיים יותר מבולבלים, הפסיקו מיד או שנו את הגישה שלכם. אל תהיו אובססיבים למשמעות ולפרטים. תקראו בצורה רגועה. תקראו, תקשיבו, אם אתם מצליחים להפיק תועלת, תשמרו, אם לא הבנתם משהו, תניחו בצד. בפעם הבאה שתקראו את אותו הדבר, תהיה לכם הבנה טובה יותר. הבן אדם היחיד שמפיק 100% של תועלת מטקסט זה מישהו שקרא והגיע להארה, זה הבן אדם היחיד הפיק 100% תועלת. כל היתר מפיקים 10%, 15%, 20%. אני לא מאמין למישהו שאומר: "קראתי והבנתי את הטקסט". מה הבנת? הגעת להארה? אז לא הבנת. הבנת 10%, 20%, אבל עדיין לא הבנת. אז אל תדאגו עם העניין הזה, אל תהיו אובססיבים: "אה, אני קראתי ולא הבנתי, עדיין צריך לחשוב יותר, להתפלסף יותר, לנתח יותר, לשאול יותר, להתווכח יותר, ככה אני אבין את הטקסט". אתם אף פעם לא תבינו את הטקסט ככה. ולאף אחד שמתווכח איתכם על הטקסט, לאף אחד שנותן לכם הסברים, אין הבנה אמיתית של הטקסט, כי אף אחד מהם לא מואר. אז אל תהיו מודאגים יותר מדי, תתייחסו לזה בקלילות, ברוגע, ותבחרו רק מה שמועיל מהטקסט. אם לא הבנתם, תניחו בצד, ובפעם הבאה שתחזרו לזה, אולי ההבנה שלכם תהיה קצת יותר עמוקה. אבל עכשיו עשיתם כברת דרך, אז כברת הדרך הזאת טובה. לימוד אמור להיות מועיל, לא לבלבל את התודעה.
אז כמו שאמרתי, אתם צריכים להגיע לנקודה שאתם מפחדים ללמוד, ולהבין: "אני לא צריך לימוד, נכון לעכשיו, בתרגול, אני יודע מה לעשות. עכשיו לא צריך לקרוא יותר, אלא לקחת ולעשות.״ ושנית, אם הגעתם לנקודה שיש לכם הרגשה שהתודעה שלכם מוגנת, אל תחשפו אותה ליותר בלבול ממה שצריך. בנוסף ישנה הידיעה שהסבר לא הולך לפתור את הבעיה שלי. הבעיה שלי היא לא חוסר בהסבר. הבעיה שלי היא הצורך לפתח את התודעה. ללמוד להסתדר עם התודעה. ללמוד לנטוש מצבים מנטליים שליליים, ללמוד לפתח מצבים מנטליים מועילים, זה הסוד. לא חשוב מה אנשים אומרים על זה, אנשים אובססיביים עם ספרים בוודאי יטענו נגד, יבקרו ויאשימו: "לא, אתם חייבים לקרוא! אם לא תקראו, יקרה ככה וככה, צריך לקרוא!". הֵרָגעו! אתם לא חייבים להגיב, כי אין להם מושג על מה הם מדברים. אתם יכולים להישאר רגועים, הם מדברים אבל הם הקורבנות הראשונים של התופעה הזאת. אז הֵרָגעו! לא צריך להיות מודאגים בקשר לאנשים שלא יודעים על מה הם מדברים. חפשו אנשים שיודעים מה שהם אומרים, חפשו ותראו מה אמר אג'אן צ'ה, תראו מה אג'אן מאן אמר בנושא, תראו מה מאסטרים גדולים אמרו על הנושא, תראו מה הבּוּדְהָה בעצמו אמר על הנושא.
תראו מה הבּוּדְהָה אמר על אנשים שמשננים מלא סוּטוֹת אבל אין להם ראייה אמיתית של העניין. תראו בדְהַמַפַּדַה, שם הבּוּדְהָה מדבר על זה. הוא מבקר את הגישה הזאת. תמיד תשוו למה שהבּוּדְהָה אמר. הבּוּדְהָה שיבח לימוד, אבל גם ביקר לימוד עקר, לימוד לא מועיל. בסופו של דבר הוא שיבח את אלה שראו בעצמם, גם אם האדם לא למד כלום, עדיין, הוא שיבח אותו יותר מאשר זה שהלימוד שלו שלם אבל הוא לא ראה כלום בעצמו. הלב זה הדְהַמָה, הלימוד הוא משני. דבר משני ומועיל, וחשוב במידה הנכונה אם אנשים יודעים איך להשתמש בו. אם אנשים לא יודעים איך להשתמש בו הוא בכלל לא חשוב, אלא מזיק. כמו פטיש (hammer), הלימוד אמור להביא תועלת. הלימוד הוא ניטרלי, לא טוב ולא רע. פטיש הוא לא טוב ומועיל, ולא מזיק, אבל אם אתם לוקחים את הפטיש בשביל לפגוע במישהו, הפטיש נהיה מזיק. אם אתם לוקחים את הפטיש כדי לעזור למישהו, אז הפטיש מועיל.
אז הֱיו צנועים בקשר לעניין, והביעו עניין, תתקבעו, והֱיו אובססיבים בהתבוננות בתודעה שלכם, בלמידת התודעה שלכם. תאמינו שאפשר לעשות את זה, הפסיקו עם הגישה של להיות אובססיבים עם הסברים, שהיא כמו הצהרת תבוסה. "אה, אף פעם לא אצליח, אני ממש טיפש, אף פעם לא אצליח. צריך לחכות שמישהו יסביר לי כי אני לא מצליח". לא, תאמינו, תהיו בטוחים בעצמכם, תנו קצת כבוד לעצמכם: "זה אפשרי לעשות את זה, אני יודע, יש לי תודעה. אני יודע לעשות מתמטיקה, אני יודע ללכת קדימה, אני יודע לשבת, אני יודע לקום, זה אפשרי להבין בעצמי, להבין את התודעה שלי; אני יודע להתגבר על העצלות, להתבונן, אין סיבה שיום אחד לא אראה בעצמי, בשביל זה יש לי התמדה, סבלנות ונחישות לעשות זאת. אז מוקדם או מאוחר זה ייפתח." הבּוּדְהָה אמר לדעת "סַנְקְהַארָה היא אַנִיצָ'ה" - כל התופעות הינן ארעיות, כולן לא קבועות, אז גם הטיפשות ארעית, היא לא יכולה להישאר לתמיד. אם כל הסַנְקְהַארות ארעיות, גם הבורות חייבת להיות ארעית. אז תתמידו, תמשיכו להתבונן, מוקדם או מאוחר המחסום הזה של הבורות, של הטיפשות, חייב להישבר. הוא לא יכול להחזיק לנצח. אם מישהו לוקח מברג, ומתחיל לתקוע אותו בקיר, תוקע, תוקע, תוקע, זה יכול לקחת עשר שנים, אך במוקדם או במאוחר - הקיר חייב להיכנע. אין דרך אחרת, זו מתמטיקה פשוטה, ממש פשוטה בעצם.
אם תתמידו, לא תרימו ידיים, לא תתייאשו, לא תיכנעו, לא תרימו דגל לבן ותגידו: "אה, אני באמת לא מבין, אז אני רק אקרא על זה כי אני לא אצליח לעשות בעצמי אז אני צריך ללמוד. אני אקרא, זה קל יותר, ואז אצליח להעמיד פנים שהבנתי, ההרגשה שאני יודע נעימה". אבל מישהו כזה לא יודע דבר מחייו, יש לו רק אשליה, הוא משקיע את התודעה עוד יותר באשליה. אז אל תזלזלו בעצמכם, קצת הערכה עצמית, תראו את המעלות הטובות שלכם, וממשו את האפשרות להצליח לעשות באמת את הדבר האמיתי ולא להסתפק בדברים יד-שנייה. דמיינו, אתם הולכים למסעדה, ואנשים לועסים את האוכל, שמים על צלחת, חוזרים ואומרים: "תאכל את זה, הנה האוכל שלך". אני רוצה אוכל אמיתי, לא רוצה לאכול דברים שאנשים אחרים העלו בגירתם.
השיחה המקורית (בפורטוגזית) זמינה בלינק הבא:
אודות אג׳אן מוּדִיטוֹ
אג'אן מוּדִיטוֹ הוא נזיר ממוצא ברזילאי. הוא נולד ב-1977, והתחיל את חיי הנזירות בשנת 2002, בגיל 25. הוא הוסמך בואט פה פונג ע"י אג'אן ליאם (Liem), גר בואט פה ננצ'ט, שהה שישה חודשים עם אג'אן ג'נדי (Jandee), ואז ביסס את עצמו כתלמיד של אג'אן פייק (Piak) במנזר צ'יטהבהאוונה (Wat Pah Cittabhavana). תרגם לימוד של מאסטרים תאילנדים גדולים לפורטוגזית. הוא אב המנזר של מנזר סודהאווארי (Suddhavāri) בברזיל, והמורה הרוחני של האגודה הבודהיסטית של ברזיל.
Comments