פעם אחת שהה אחד הנזירים באחת מחורשות היער אשר בחבל הקוסאלאן.
לאחר הארוחה, לאחר ששב מסיבוב קיבוץ מזון-הנדבות,
טבל הנזיר בבריכה עם פרחי לוטוס והריח פרח לוטוס ורוד.
דווה (Deva) ששכנה באותו היער חשה חמלה עבור הנזיר ורצתה להיטיב עמו.
כך ניגשה אליו, במטרה לעורר אותו, ופנתה אליו באופן הבא:
״פרח המים הזה לא ניתן (לך),
כאשר אתה מריח אותו,
זהו למעשה גורם אחד של נטילת דבר שאינו ניתן,
אתה, אדוני הטוב, גנב ניחוחות״
(הנזיר)
״איני לוקח, איני שובר;
אני מריח את פרח המים מרחוק.
על סמך מה
את מכנה אותי בשם גנב ניחוחות?
מדוע שלא תאשימי אדם
אשר משחית בגסות
על ידי עקירת שורשים
ושבירת הפרחים?״
(הדווה)
״אין לי דבר לומר
לאדם המשחית בצורה כזו -
מלוכלך כמו חיתול משומש.
אתה הוא זה שראוי שאדבר איתו
לאדם שאינו מוכתם
המחפש תמיד אחר הטוהר,
אפילו קצר-שיערה של רוע
נראה גדול כמו ענן״
(הנזיר)
״אכן, רוח, את מבינה אותי
ומגלה כלפי אמפתיה
אנא ממך פני אלי שוב
אם תראי אותי עושה דבר דומה״
(הדווה)
״איני תלויה בך למחייתי,
ואיני משרתת שלך,
עליך בעצמך לדעת, נזיר
את הדרך המובילה למקום טוב״
בשמעו את דברי הדווה - הוכה אז הנזיר בתחושת דחיפות.
[SN 9.14]
הסוטרה (בתרגום לאנגלית על ידי בהיקהו סוג׳אטו) - זמינה בלינק הבא:
Comments