בושה וקבלה - תַ׳אנִיסַארוֹ בִּיקְהוּ

אג'הן פואנג (Fuang) נהג לספר לי לפעמים את סיפור ילדותו. הוא נולד למשפחה ענייה ולא היו לו הרבה קרובים. רובם מתו במגפה שנים קודם לכן. הוא הפך יתום בגיל אחת עשרה ונשלח לחיות במנזר בתור מה שנקרא אז "דק-וואט" (dek wat) - אחד מאותם נערים השוהים בסביבת המנזר, עוזרים להכין אורז לנזירים, לעשות שליחויות וכו'. היתה לו מידה מעטה מאוד של השכלה. וכשהגיע לשנות הנעורים שלו, החל להבין שהחיים שלו אינם נראים כלל מבטיחים. לא היו לו שום קשרים, לא היתה לו ממש השכלה. כך שהוא פנה לדְהַמַּה. "זו", כך אמר, "הדרך היחידה שבה לחיים שלי תהיה משמעות, שהם ילכו לאיזשהו כיוון". כפי שאמר, "כנראה שאין לי הרבה זכות (merit) שצברתי, כך שעלי לעשות את המירב שאני מסוגל". זה היה הדחף הראשוני שלו לתרגל את הדְהַמַּה, בהבינו שהוא לא הגיע מרקע טוב, אך מה שכן היה לו - היה מספיק עבור כדי לתרגל את הדְהַמַּה. וזו היתה התקווה שלו: שהוא יכל לעשות משהו מעצמו דרך התרגול. מקרים כאלו היו די נפוצים עם המון מתלמידיו של אג'הן מאן (Mun). הם הגיעו ממשפחות איכרים, לעתים עניות, בעיקר מצפון מזרח תאילנד. המסר העיקרי בחברה התאילנדית באותם ימים היה שלאנשים עניים אין בעצם לאן להתקדם. הם הולכים להישאר עניים. באותו זמן, היתה בבנגקוק תחושה גאוותנית רבה, שאם מישהו הולך ללמוד את הדְהַמַּה - יהיו אלו המלומדים בבנגקוק, אשר להם היו הרקע וההשכלה הנכונים שהכינו אותם לקרוא ולחשוב מחשבות פילוסופיות. למרות שזה היה אפשרי שאנשים מאזורים כפריים יבואו לבנגקוק ללמוד, המלומדים נחשבו כבעלי מונופול על הדְהַמַּה. אז כאשר אג'הן מאן לימד, הוא גילה שהיה עליו להתמודד עם ההנחה שהיתה לרבים מהאנשים העניים ש"אין לנו מספיק זכות (merit) על מנת להתקדם בתרגול". הוא המשיך להזכיר לתלמידים שלו "יש לכם את כל מה שאתם זקוקים לו. יש לכם גוף אנושי. יש לכם תודעה אנושית. יש לכם את הנשימה. יש לכם את המודעות שלכם. יש לכם מידה מסויימת של תשומת-לב קשובה, מעט עירנות. אלו הם כל הדברים שאתם זקוקים להם". וכך המון משיחות הדְהַמַּה שלו התמקדו בראשית בעובדה שאנשים נמצאים בסבל; ושנית, שהיו להם את המשאבים הדרושים, שאם יעבדו איתם, יוכלו לעזור להם לצאת מהסבל. זו הנקודה החשובה: אם תעבדו איתם. אתם זקוקים להיות בעלי תחושה חזקה שהמקום בו אתם נמצאים עכשיו הוא סבל, אך יש לכם את כל מה שנדרש על מנת להגיע אל מעבר לסבל. זה מה שהניע את אג'הן פואנג. זו הסיבה לכך שהוא היה מוכן להשקיע שעות ארוכות בתרגול, לשאת קשיים רבים, מכיוון שזו היתה הדרך היחידה להתקדם. כאן במערב הבעיה היא מעט שונה. הרבה מהאנשים מגיעים לבודהיזם מרקעים נוחים עם מידה טובה של השכלה. אך עדיין יכולה להיות להם תחושת הערכה-עצמית נמוכה, אשר במקרה שלהם מגיעה מגורמים פסיכולוגיים יותר מאשר חברתיים. הם אינם אוהבים להיות מאותגרים, כך שהם אוהבים לשמוע שהתרגול לא דורש מהם לעשות דבר: רק ללמוד לקבל את עצמם כפי שהם; זה כל מה שעליהם לעשות, וזה כל מה שהדְהַמַּה עוסקת בו. אך זה משאיר אותם תקועים במקום בו הם נמצאים. כל העניין בדְהַמַּה היא שהיא לוקחת אתכם למקום שמעולם לא הייתם בו. כפי שהבודהה אמר, אתם לומדים להבין את מה שהיה בלתי-מובן, להשיג את מה שבעבר היה בלתי-מושג, ולדעת את הדבר שבעבר היה לא נודע: למצוא סוף אמיתי לסבל. כך שמעורבת מידה רבה של עבודה. זה לא הולך להיות קשה כל הזמן, אך יהיו זמנים שבהם באמת תיאלצו ללכת כנגד מה שתרצו לעשות, או מעבר למגבלות של אזור הנוחות שלכם. הנכונות לדחוף עצמכם אל מחוץ לאזור הנוחות שלכם היא מה שתעשה את ההבדל. אך על מנת לעשות זאת, עליכם להבין שיש לכם את כל מה שנדרש. לעתים קרובות אנחנו עוצרים את עצמנו משום שיש לנו הבנה מאוד מוגבלת של מה באמת אנחנו מסוגלים לו. זה המקום בו הערכה-עצמית נמוכה או תחושה בלתי-מיומנת של בושה יכולים לערער אותנו. אך בדיוק כמו עם דברים אחרים - ישנה תחושה מיומנת של בושה ותחושה בלתי-מיומנת של בושה. בושה בלתי-מיומנת היא מה שמשאירה אתכם היכן שאתם: הרעיון ש"אני לא יכול להיות יותר טוב מכפי שאני; אני חסר תקווה". זו סוג הבושה שהבודהה מעולם לא עודד. מה שהוא כן עודד היא הנכונות שלכם להתבונן במעשיכם ולראות את המקרים בהם העשייה היתה בלתי-מיומנת. כאשר אתם עושים זאת, אתם שופטים. אך אתם שופטים את הפעולות שלכם, לא את עצמכם. יתכן והכוונות שלכם בעבר היו לא-מיומנות, או שהפעולות שעשיתם היו בלתי-מיומנות, אך אינכם תקועים שם. העובדה שהיו לכם כוונות בלתי-מיומנות לא אומרת בהכרח שתמיד יהיו לכם כוונות בלתי-מיומנות. אתם יכולים לשנות את התודעה שלכם. אתם יכולים לשנות את ההרגלים שלכם. תחושת הבושה המיומנת (או הבריאה) מגיעה לכאן ואומרת "מה שעשיתי בעבר הוא לא משהו להתגאות בו, אך אני לא חייב לחזור על הטעות הזו". זה הדבר שכוחות השיפוטיות שלכם טובים עבורו. אנו נוטים לחשוב על שיפוט בתור משהו ששופט עושה בבית-משפט - פוסק פסק-דין סופי לגבי אנשים, משחרר אותם לחופשי או שולח אותם לכלא. הבודהה, לעומת זאת, לא מדבר על שום שיפוט סופי במובן הזה. מה שהוא מציע לעשות זה לפעול כמו בעל-מלאכה השופט את העבודה שלו תוך כדי התהליך: "איך זה מתקדם? מה אפשר לשנות? אם זה אינו מתקדם בצורה ראויה, מה אני יכול לעשות כדי לשפר את זה?". סוג זה של שיפוט הוא בריא. הוא הכרחי, משום שאנשים ללא שום חוש של בושה, שום חוש של שיפוט, מסוכנים לעצמם ולאחרים סביבם משום שהם מסרבים לתקן את הטעויות שלהם. כך למדו כיצד להשתמש בתחושת הבושה שלכם בדרך מיומנת, להשתמש בתחושת השיפוט שלכם בדרך מיומנת, ולהיות מוכנים לדחוף עצמכם אל מחוץ לאזור הנוחות שלכם על מנת למצוא את המשאבים שטרם השתמשתם בהם. אחרי הכל, לכולנו יש את הפוטנציאל להתעוררות. האיכויות שהבודהה פיתח בליל ההתעוררות שלו, או שהובילו להתעוררות שלו, הן איכויות שלכולנו יש בצורה פוטנציאלית: תשומת-לב קשובה ועירנות; דריכות, להט ונחישות. ניתן לפתח איכויות אלו. אם נחשוב שאנחנו כאן רק כדי לקבל את עצמנו כפי שאנחנו היום, אנחנו לא מקבלים את העובדה שאנחנו יכולים לפתח את האיכויות האלו. קבלה היא משהו שעליכם לעשות בצורה מיומנת. קבלה של עצמנו כפי שאנחנו היום וחשיבה של "זה כל מה שעלי לעשות; אני מושלם כפי שאני": זוהי קבלה בלתי-מיומנת. היא דנה אתכם לחיים אומללים. אם, לעומת זאת, תקבלו את המקום שבו אתם נמצאים היום בתור נקודת התחלה, תקבלו את העובדה שיש לכם את הפוטנציאל לאיכויות האלו התומכות בהתעוררות, זהו שימוש מיומן בקבלה. לעתים קרובות מלמדים אותנו מיינדפולנס (תשומת-לב קשובה) בתור רעיון של פשוט מתן תשומת לב למה שכבר שם ולא לעשות שום דבר בנידון: פשוט ללמוד להיות לא-ריאקטיבים (לא-תגובתיים), מתוך הנחה שהתגובתיות שלנו היא מה שגורם לנו לסבול. לעתים אנחנו אפילו שומעים שמיינדפולנס היא פעילות חסרת כל סוג של רקע אידיאולוגי, נטיה או אג'נדה. אך הצורה בה לימוד המיינדפולנס הלא-ריאקטיבי הזה מועבר היא בהחלט בעלת אג'נדה והבנה אידיאולוגית: שהיכן שאתם נמצאים בו עכשיו הוא מקום שאתם תקועים בו, ושאתם לא אחראים לכך; או שאם אתם כן אחראים לכך, זה הכל בעבר. (עוד מלמדים ש)הסבל היחידי שניתן לרפא אותו הוא הסבל שמגיע מהסירוב לקבל את המקום בו אתם נמצאים ומי שאתם. וכל מה שאתם יכולים לעשות ברגע הנתון זה לקבל, לקבל ולקבל. אך זו לא ההבנה שהבודהה עודד כאשר הוא לימד תשומת-לב קשובה. כפי שאמר, חלק מהדברים שאתם חווים עכשיו באים מהעבר, אך אתם גם מבצעים בחירות ברגע זה, ובחירות אלו למעשה מעצבות את הדרך בה אתם חווים את ההווה. הדרך בה אתם מתייגים דברים, הדרך בה אתם חושבים על דברים, לכל המצרפים הנכנסים לתחושת הרגע הנוכחי שלכם ישנו אלמנט של כוונה בהם. ואלמנט זה יכול להיות מאומן, מתורגל, להשתנות. כך כאשר אנחנו בתשומת לב ועירניים, אנחנו לא רק מבחינים במה שכבר שם בתור עובדה מוגמרת. עלינו גם להבחין "מה אני עושה ברגע זה על מנת לעצב את החוויה הזו, וכיצד עיצוב זה יכול להשתנות בצורה אקטיבית?". עלינו להזכיר לעצמנו "אילו שיעורים למדנו שיכולים לעזור לנו לעצב את החוויה בדרך הכי מיומנת?. השיעורים השונים אודות תשומת-לב קשובה מעניקים לנו מסגרת - בין אם במונחים של הגוף, תחושות, מצבי-תודעה או איכויות מנטליות - בהקשר של מה עלינו לקבל, ומה אנחנו יכולים לשנות, וכיצד לשנות זאת בצורה מיומנת. כך שאנחנו לא שופטים בצורה סופית את הרגע הנוכחי. אנחנו שופטים אותו בתור עבודה-בתהליך (מתמשכת), משום שזה מוביל לרגע הבא ורגע שאחריו. עם כל רגע, ישנו אלמנט של כוונה, מיומנת או בלתי-מיומנת. עליכם להבין, לגלות ולשפוט בכל רגע את טבע הכוונה, האם היא מיומנת או לא. לאחר שאתם רואים בבהירות ומבחינים, החובות די נהירים וברורים. אם אתם עושים משהו שאינו מיומן, למדו לנטוש זאת, להפסיק לעשות זאת. דבר זה דורש הבנה של המקום ממנו פעולה/כוונה זו נובעת, על מנת שתוכלו לערער אותה על ידי עקירת הגורם לה. אם אתם פועלים בצורה מיומנת, למדו איך להמשיך לקיים פעילות זו, להזין אותה, לאפשר לה לצמוח. ושוב זה דורש הבנה של מהיכן זה מגיע כך שתוכלו להמשיך לטפח את הגורמים המיטיבים. משמעות הדבר היא שהדבר שאנחנו יושבים כאן ומתבוננים בו בזמן שאנחנו מתרגלים מדיטציה הוא עבודה-בתהליך. אנחנו לוקחים חלק בעבודה. סוג השיפוטיות שאנו משתמשים בו הוא כמו, נניח, של נגר, העובד על רהיט. כאשר הוא מיישר או מבריק את העץ, עליו להמשיך להתבונן "איך העבודה מתקדמת? האם אני שם יותר מדי לחץ, פחות מדי לחץ? מה עלי לעשות שוב? איזה חלק עלי לזרוק ולהתחיל שוב מהתחלה? מה ביכולתי להציל?". זהו שימוש מיומן בשיפוטיות מכיון שהנגר יתבייש להציג רהיט מגושם שעבד עליו. יש לו מוניטין לשמור עליו ולהמשיך לתמוך בהערכה-העצמית שלו. אז חשבו על עצמכם כבעלי-מלאכה. ולמדו לפתח תחושות בריאות ומיומנות של בושה, הערכה-עצמית, שיפוטיות, קבלה, ואי-קבלה: ללמוד יחד עם התרגול אלו דברים מיומן לקבל, אלו דברים בלתי-מיומן לקבל, כך שתוכלו לפתח מומחיות בפעולות שלכם.

השיחה המלאה בלינק הבא:

https://www.dhammatalks.org/books/Meditations5/Section0038.html