המיטב מתוך סיטואציה רעה - תַ׳אנִיסַארוֹ בִּיקְהוּ

"אם אי פעם תגיעו לתאילנד ותבלו קצת זמן בעולם הבודהיסטי שם, תופתעו לראות כמה דגש ניתן בנושא ההגנה. אנשים עושים מעשים-טובים (merit) משום שהם מאמינים שזה יגן עליהם. אחת האמרות הידועות שם היא שהדְהַמַּה מגינה על מי שמתרגל אותה. אנשים הולכים למנזרים בתקווה לקבלת ברכות-הגנה. ישנו שוק עצום עבור קמעות-הגנה. מה שעומד בבסיסה של תופעה זו הוא שלאנשים שם יש תחושה מאוד חזקה של חוסר יציבות בחברה, ושישנן סכנות רבות מסביב. כך שהם מביטים אל הדְהַמַּה על מנת שתעניק להם הגנה ברמה זו או אחרת. ובחיים שם, למדתי לקחת את הגישה הזו כמובנת מאליה. אך כאשר חזרתי לארצות-הברית בשנות התשעים המוקדמות, מצאתי הבדל עצום. פה עיקר הנגיעה של הדְהַמַּה היתה כיצד להוציא את המיטב ממצב טוב. החברה נראתה יציבה, הכלכלה שגשגה, וכולם היו שמחים. אנשים רצו למדוט כך שהם ילמדו כיצד להוציא את המיטב מתוך התענוגות שלהם. כיצד לא להיאחז בהם בצורה חזקה מדי. ללמוד לקבל את העובדה שתענוגות אלו היו זמניים אך בעיקר ללמוד כיצד לשחרר תענוג אחד כך שתוכל לחבק אחד אחר. זו נראתה הגישה העיקרית. אז הגיעו ההתקפות במטוסי-הנוסעים והגישה של כולם השתנתה. פתאום אנשים הפכו מודעים לסכנה. ומעניין היה לראות כיצד אנשים שהיו כה שאננים הגיבו בכזו אימה לעובדה שהחיים שלהם עלולים להיות תחת איום, שהחברה שלהם יכולה להיות מאוימת - כאילו שלא היתה מאוימת בעבר ולפתע זה הפך לאפשרות ראלית. כלומר, היה מדהים לראות את חוסר-הבגרות שבתגובות של אנשים. זה מה שקורה כאשר אנשים שמצפים אך ורק שדברים טובים יקרו בדרכם לפתע מגלים שמשהו רע מתקרב. הם טרם למדו את המיומנויות להתמודדות עם מצבים רעים. חלק מהאנשים אמרו שההתקפות פוצצו את בועות-השאננות הבודהיסטיות שלהם. כמובן שזהו אוקסימורון - "בודהיסט שאנן" - אך זה היה סוג הבודהיזם שהיה לנו אז בזמנו. זה היה מאוד שאנן. אנשים היו רגילים לצרוך דברים טובים, במקום ללמוד כיצד ליצר דברים טובים בחייהם אפילו באמצע סיטואציה רעה. זה מה שתרגול מדיטציה בסופו של דבר עוסק בו. למעשה, כל תרגול הדְהַמַּה מורכב מכיצד להפיק את המיטב ממצב רע. יש לנו את התייחסות לכך בצ'אנטינג (דקלום) באופן קבוע - אנו נתונים לזקנה, נתונים למחלה, נתונים למוות, נתונים להיפרדות - ובכל זאת אנחנו רוצים להיות שמחים. הלימוד הבודהיסטי במדויק הוא הוראות כיצד להיות שמח באמצע השתנות-מתמדת, באמצע חוסר-קביעות, מתח ודברים שנמצאים מחוץ לשליטתנו. במילים אחרות, אנו מתאמנים לא רק בלהיות צרכנים של אושר אלא להיות מפיקים של אושר. הלימוד אודות כוחה של הקַמָה (קרמה) עוסק בכך. כך שלא משנה מה תהיה הסיטואציה - תדעו כיצד למצוא אושר. כמו טבח טוב שיכול להיכנס למטבח ולא משנה איזה חומר גלם ימצא שם - יהיה מסוגל להכין ממנו משהו טוב. זוהי צריכה להיות הגישה שלנו כאשר אנחנו מתרגלים מדיטציה. כאשר אתם יושבים למדיטציה תגלו שחלק מהימים הולכים טוב וחלק מהימים לא הולכים טוב כלל וכלל. עליכם לשלוף את ארגז הכלים שלכם ולראות אילו כלים יש לכם על מנת להתמודד עם אותה בעיה מסוימת. לעתים זו רק בעיה של מצב רוח רע; בימים אחרים שום דבר לא נראה נכון. תרצו לחשוב על אותם מקרים כהזדמנויות להתאמן משום שסיטואציות גרועות-יותר הולכות להגיע - מחלה רצינית, תאונות בלתי צפויות, מוות - ואלו לא יפים כלל וכלל. האם אתם זוכרים שבעבר היו מדברים על כך שהחיים יפים, המוות הוא חלק מהחיים, ולפיכך המוות יכול להיות טוב? המוות אינו טוב. אתם מאבדים שליטה על הגוף, כל מיני דברים קורים. כך שאתם באמת צריכים להתכונן לכך. זו הסיבה שאנחנו מתרגלים ריכוז, שאנחנו מתרגלים את יכולת ההבחנה - כך שיהיו לנו את הכלים שאנחנו זקוקים להם בנקודה ההיא. אנחנו גם צריכים לתרגל גישה-נכונה כך שלא משנה כמה רע מתרחש, עדיין יש משהו שביכולתנו לעשות בנידון. אם טרם פיתחתם את היכולות להתמודד עם הבעיה המסוימת שאתם ניצבים מולה כעת, ובכן, השתמשו בכושר ההמצאה שלכם. נסו לזכור שיעורי דְהַמַּה שונים שלמדתם וראו מה יכול להיות רלוונטי. הגישה שטכניקת מדיטציה אחת יכולה לכסות את כל המצבים היא בבירור שגויה. הבודהה בעצמו מעולם לא לימד זאת. זו חלק מגישת "פס היצור" המודרנית שיש לנו למדיטציה: פשוט תנו לאנשים שיטה אחת וכל השאלות שלהם יענו; כל מה שעליכם לעשות הוא פשוט לדבוק בשיטה הזו לאורך כל היום וזה יעזור לכם. כמו ההצהרה הישנה של הנרי פורד: "נתן לאנשים איזה צבע שהם רוצים כל עוד זה שחור". מכונית אחת עבור הצרכים של כולם. כמתרגלי מדיטציה יש לנו צרכים שונים. ואפילו בתור אדם יחיד, תגלו שיש לכם צרכים שונים כאשר אתם חווים את היום, כאשר אתם מתרגלים מדיטציה, מתמודדים עם נושאים אחרים שצצים בחייכם. כך שזה טוב שיהיה סט שלם של כלים ואז לפתח תחושה איזה כלי יעבוד עבורכם ממש כאן. כאשר התודעה מסרבת לתרגל, מה אתם יכולים לעשות על מנת להחזיר אותה למצב רוח לתרגול? אם היא נראית מפוזרת, עם המון אנרגיה תזזיתית, כיצד אתם יכולים להשתמש באנרגיה הזו לשימוש טוב? אם התודעה נראית זוחלת, כיצד אתם יכולים להעיר אותה? במקום להסתכל על בעיות אלו כמכשולים, הסתכלו עליהם כאתגרים, כהזדמנויות לפתח יכולות חדשות, ללמוד כיצד להפיק ארוחה ממש טעימה ממרכיבים פחות מבטיחים. אחד מהסטודנטים שלי באסיה היה שף לפני שהפך לנזיר. הוא סיפר לי אודות פעם אחת שבה היו צריכים להכין ארוחה במועדון שעבד בו ומרק קרם-אספרגוס היה בתפריט. בסופו של דבר הגיעו הרבה יותר אנשים מאשר הם ציפו והמרק החל לאזול. הוא נכנס למטבח ואמר: "שאף אחד לא יכנס, אל תסתכלו מה אני עושה". הוא הלך ואסף את כל קליפות ושאריות האספרגוס מהאשפה, שם אותם בבלנדר, תיבל אותם היטב, ולבסוף קיבל מרק אספרגוס סביר בהחלט. כך שתרצו להיות עם אותה גישה כלפי המדיטציה שלכם. לפעמים המרכיבים אינם מבטיחים. יש לכם את הגוף והוא עם כאב. ובכן, זכרו שיום אחד לאורך החיים שלכם, כאב זה הולך להיות הרבה יותר גרוע. באותו יום, זה לא יהיה רק הכאב, אלא בעצם תעמדו פנים מול פנים מול סוף החיים שלכם. ויתכן שהאנשים סביבכם יהיו מצוברחים ומוטרדים גם הם. תרצו ללמוד כיצד לא לאמץ את מצב הרוח שלהם ולא להיסחף עם הסיפור שאתם הולכים להפסיד את הדבר הזה וההוא. עליכם ללמוד איך לשים דברים אלו בצד. אליכם להבין כיצד להתמודד עם הכאב כך שהוא לא יגבר עליכם, שלא יתיש את כוחכם. כך שלעתים קרובות הדרך בה אנחנו מתמודדים עם כאב שואבת את הכוח לו אנו זקוקים בדיוק בזמנים כאלו. כיצד ניתן ללמוד לא להיסחף עם הסיפורים שצורחים בתודעתכם? ובכן, מתברר שאלו בדיוק המיומנויות שאתם לומדים כאשר אתם מתרגלים מדיטציה: כיצד לא להיסחף עם קו-מחשבה משוטט ללא שום קשר לכמה עקשני הוא, ללא קשר לכמה רלוונטי הוא יהיה לנושאים מסוימים בחיים שלכם. כאשר אתם מבינים שזה לא שימושי באותו רגע, כמתרגל מדיטציה מיומן אתם צריכים ללמוד כיצד להניח את זה בצד אפילו כאשר זה צורח בתודעה שלכם שוב ושוב ושוב. הגישה שלכם חייבת להיות "אוקי, אולי איני יכול להוציא אותך (קו-המחשבה) מחוץ לתודעה שלי, אבל לפחות אני לא הולך לתת לך לקבל את כל התודעה. אני הולך לשמור בפשטות על מודעות". בדרך זו אתם יכולים להדוף הרבה מהכוח של אותן מחשבות. לא משנה כמה גרוע המצב הופך, זכרו שהמיומנויות של המדיטציה הן שם על מנת להוציא את הטוב שבכל סיטואציה רעה. על מנת עדיין למצוא אושר בתוך לידה, זקנה, מחלה, מוות וכל השיגעון שנוטה להתרחש סביבנו. על מנת שיהיה אפשרי לשמור על שפיות בתוך עולם מטורף. ועל מנת לשמור על הביטחון שלא משנה כמה רע המצב הופך, תמיד ישנה גישה, תמיד ישנה טקטיקה, תמיד ישנה אסטרטגיה ותמיד ישנה מיומנות. זו הסיבה מדוע הבודהה הציג את הדוקהא - כאב, סבל, מתח - כאמת הראשונה שלו. הוא הצביע ישירות לנושא שרוב האנשים אוהבים לברוח ממנו. הוא אמר "ראו, עליכם להבין זאת. רק כאשר תבינו כאב תוכלו לשים לו סוף". והוא היה מוכן להתמודד עם הכאב, להתמודד עם כל עובדות הזקנה, המחלה והמוות. הוא מדבר אודות דברים אלו לא משום שהוא פסימי אלא משום שהוא אופטימי. יש לו פתרון. נסו לשמור על אופטימיות זו בתודעה שלכם - שישנו פתרון לכל מצב רוח רע שמתעורר בתודעה, לכל סיטואציה רעה שיש סביבכם. ישנה דרך להגיב בצורה מיומנת, ישנה דרך לשמור על תחושת רווחה לא משנה מה. זה דורש שתשנו את הגבולות של מה שאתם טוענים שהוא עצמכם ושלכם. זכרו שאותם גבולות היו חלק מניסיון למצוא אושר. זה לא שאתם נוטשים משהו חיוני. אתם פשוט שמים את האושר האמיתי שלכם קודם, את האושר שהיה הסיבה לגבולות אלו מלכתחילה. אתם טוענים שדברים מסוימים הם "עצמכם", שדברים מסוימים שייכים לכם משום שאתם מרגישים שיש לכם שליטה עליהם ושהם יכולים לעזור לכם למצוא אושר אמיתי. אבל במקרים רבים אתם מגלים שעליכם לנטוש את אותם דברים משום שהם למעשה מכבידים עליכם. כאשר הבודהה מעודד אותנו להרפות, הוא לא מכוון לכך שנרפה ופשוט נהיה משוללי אושר. הוא רוצה שנרפה משום שיש לו כלים יותר טובים. אז בטחו בכך. ואם תגלו שטרם פיתחתם את אותם מיומנויות הנדרשות להתמודדות עם נושאים מסוימים אלו, ובכן, כאשר הזמן הוא טוב - עבדו עליהם. ואפילו כאשר הזמן הוא לא טוב - עבדו עליהם. אינני יודע כמה פעמים אנשים נגשו אלי ואמרו "היתה תקופה בחיי שהדברים היו כל כך רעים שלא היה לי זמן לתרגל מדיטציה". ובכן, זהו *בדיוק* הזמן שבו עליכם לתרגל. ואפילו אם אין לכם זמן לשבת עם העיניים עצומות, הנשימה עדיין שם. כל המיומנויות המנטליות שלהן אתם זקוקים במהלך תרגול מדיטציה יכולות להיות מפותחות בכל סיטואציה. זה רק קל יותר לפתח אותם כאשר אתם יושבים כאן עם עיניים עצומות. אך הן אמורות להיות בשימוש ללא קשר לכמה רע המצב הופך. זה מראה כמה טובות הן".

לינק לשיחה המלאה:

https://www.dhammatalks.org/books/ePubDhammaTalks_v3/Section0034.html